פרשת החודש הילד איתן בירן

הילד איתן בירן נמצא על שולחן המנתחים המשפטי השבוע ומהווה עוד דוגמא טובה להנצחת ההתנפצות הנוספת של בית המשפט למשפחה.

הסיפור המשפחתי בו שני צדדים מנסים לקרוע את הילד בין בני משפחתו מהווה תעודת עניות הן למשפחתו והן למערכת המשפט שלא משכילה לפרק את התיק באמצעות גישור.

רקע: השבוע התקבל פסק דין שמורה על החזרתו של הילד איתן בירן לחיק דודתו באיטליה שם גדל מהיותו בן חודש עד גיל 6 כיום.

לאלה הלא מעורים אספר כי משפחתו של איתן נספתה בטיול באיטליה שם שהו בשנים האחרונות עם ילד נוסף וכן עם סבו וסבתו ועוד כ-14 בני אדם בתאונת רכבל.

בתחילה ניתנה משמורת זמנית לדודתו באיטליה ושם אמור להתנהל הליך לגבי המשמורת אך סבו לקח אותו והטיסו לישראל מבלי לומר דבר לדודתו אלא בדיעבד.

בעיתונות הכללית צוין כי האפוטרופסות לדודה ניתנה על מיטת האם בהסכמה של הסב בעודה גססה ומתוך הבנה שההסכמה תהיה משהו זמני ופורמאלי שניתן לשינוי משותף ולא כמשהו קבוע.

הדודה לא מוכנה לשום שיני ומעוניינת שהילד יישאר באיטליה אצלה ועל כך פתחה הדודה בהליך משפטי על פי אמנת האג לגבי חטיפה כביכול והחזרת הילד לאיטליה דרך בית המשפט. השבוע התקבל פסק דין להחזירו לאיטליה ועל כך הוגש ערעור למחוזי שגם נדחה וכרגע הוגש ערעור לעליון ונחכה לתוצאות פסק הדין.

מבחינת הילד איתן , ילד בן 6 שגם כך עובר טלטלה רגשית איומה כיוון שאיבד את הוריו, סביו ובני משפחתו ולא צריך להכביר במילים את הרגשתו הכללית של ילד רך בשנים מטראומה זו.

לכך יש להוסיף שבהתנצחות הצדדים כל אחד מנסה בין בגלוי ובין בסמוי להשתלט על רגשותיו ומוחו של הילד על מנת שיבחר את הבחירה הנכונה להיות בצד של המשפיע למרות שבית המשפט טרם שמע את רצון הילד אך ספק בעיניי שרצונו יהיה רצון אמיתי לאור הלחצים של הצדדים.

אין ספק שסיטואציה זו הינה מצוקה רגשית קיצונית שלא מיטיבה עם הילד ואקצין ואומר שבמקרים חריגים ולאורך זמן בו הילד היה נתון ללחצים לא הגיוניים והמצב לא תוקן היה ובית המשפט החליט להפקיע את האפוטרופסות משני הצדדים לפחות לתקופה קצובה עד יירגעו הרוחות ויתייצבו העניינים הרגשיים אך כולי תקווה שהצדדים ישכילו לקיים הליך גישור והסכמות מחוץ לכתליו של בית המשפט.

מצב זה בא להמחיש לנו כי בית המשפט כפי שאני אומר תמיד הוא מוגבל מאוד ואינו יכול לספק במרבית המקרים את התבונה האנושית השוויונית, ההגונה והנכונה למצבים בכלל ולמצבים משפחתיים בפרט.

לא יעלה על הדעת לקרוע ילדים כי ההורים או המשפחה אינם מסוגלים לקיים דיאלוג הגון לפתרון המצב אבל בדיוק לשם כך בהם האמוציות קיצוניות וכל צד רואה רק את הצד שלו יהיה זה חכם לקחת מגשר ולפתור את המחלוקת בדרכי נועם.

שום החלטה או פסיקה משפטית לא יפתרו את המצב אלא להיפך רק יעמיקו את השסע בין הצדדים. נסו לדמיין ולהרגיש איך מרגיש צד אחד כשבית המשפט פוסק שהילד עובר לצד השני? ועכשיו תחזרו לצד השני ותשאלו את אותה שאלה? האם מצב בו תהיה החלטה לטובת אחד הצדדים היא החלטה שיכולה להשאיר את המשפחה שפויה? בוודאי שלא...כל צד שלא קיבל את מבוקשו יהיה חסר מעצורים ונקמן מה שיביא להסלמה של ההליכים או ביצוע של דברים קיצוניים אחרים כיוון שבטוח שהוא צודק וכי הוא בעצם "מציל את הילד" להבנתו וכי המערכת עשתה לו עוול. הימשכות העירעורים מוכיחה זאת עד עתה.

רק במרוצת השנים כפי שאני הבנתי ממהלך חיי ניתן להבין שהדרך היא רק דרך ההידברות והגישור..דרך יישוב הסכסוך בדרכי שלום ומתוך מחשבה וראייה גם של הצד השני ולא רק של הצד שלך ובמרבית המקרים זקוקים הצדדים ליד מכוונת בדמות מגשר.

המערכת המשפטית לא יודעת לקיים דיאלוג ומצב כזה ויודעת רק לפסוק לצד זה או אחר.

האמת היא שניתן גם לפסוק בצורה אחרת לדוגמא: חלוקה מסוימת של השהות של איתן, חופשות משותפות, חגים וכו אבל גם המחלוקת לגבי מקום הגידול העיקרי שלו אין לי ספק שיש אפשרות וגם חובה לאחד בין המשפחות ולמצוא פתרון...כי הרי תמיד מישהו יכול לעבור למדינה האחרת למשל...כמובן שבהליך גישור מסודר בו רואים את צרכי הצדדים, המניעים הגלויים והסמויים, נקודות לכאן ולכן ניתן להציע פתרונות יצירתיים לטובת כולם.

כולי תקווה כי המשפחה תדע לצאת מהפלונטר הכל כך קשה ותשכיל ללכת להליך גישור ולצאת ממלתעות בתי המשפט כיוון ששם רק חתכים וצלקות יישאר ולהם לשארית חייהם.

משה אייל

 

 

 

 

.